שאלות כבדות משקל בתחום הצרכנות 

שאלות כבדות משקל בתחום הצרכנות

א. מהקל לכבד מהפרט אל הכלל

לפני שניגע בשאלות היותר כבדות שעולם הצרכנות המודרני מציב בפנינו, אביא לידיעת הקורא, המגשר, בהרחבת מה את פסק דינו של כב' השופט שאול מנהיים, מיום 15.6.09, בבית המשפט לתביעות קטנות בראשל"צ בעניין ת"ק 2553/08 אשר יצחק נ' בית מרס מ.ר.ג. יבוא ושיווק רהיטים בע"מ.

 מכל פסקי הדין הרבים היוצאים מלפני בתיהמ"ש לתביעות קטנות בכל הארץ בתחום הצרכנות, בחרתי להצביע דווקא על פס"ד  זה, משתי סיבות:

ראשית, לידע את הקורא/המגשר בדבר הנורמה הנוהגת במקרים כגון דא, לפחות כעולה מפס"ד זה.

 שנית, וזה עיקר, בשל הנושא שהוא מעורר - המידע שבידי הצרכן/הלקוח על מצבו  או מהותו של המצור שהוא רוכש.

אולי הקורא/המגשר איננו מודע לחלוטין לכך, אבל הנושא הינו בעל מימדים בהיקף כביר מימדים בעידן המודרני וברצוני להביא למודעות הקורא.

 ב. הקל והפרט - פסק דינו של כב' השופט מנהיים

מתאור  עובדות המקרה עולה כי התובע רכש מהנתבעת, שהיא בעלת חנות או רשת חנויות לממכר ריהוט, מערכת ישיבה סלונית מעור מתצוגה תמורת 10,500 ש"ח. הרכישה בוצעה בדצמבר 2006. בחודש יוני 2008 התלונן התובע בפני הנתבעת על תופעות של ירידת צבע באיזורים מסוימים במערכת הישיבה.

התובע טען כי כבר שנה וחודש לאחר הרכישה פנה טלפונית לנתבעת בנדון ואף נשלח מטעמה אדם שצילם את הריהוט והתרשם מהבעיה אולם בעקבות זאת הוצעה לו רק צביעה חלקית בעוד הוא נוכח שהבעיה מתפשטת ולכן רק צביעה מלאה יכולה לפתור את הבעיה. כך או אחרת בסופו של יום הנתבעת הציעה לקיחת הריהוט לצביעה תמורת השתתפות חלקית מצידו של התובע וטענה שהאחריות מסתיימת בחלוף שנה וממילא הצעתה היא מלפנים משורת הדין. לעומת זאת, התובע טוען כי מעולם לא נאמר לו שהאחריות מסתיימת לאחר שנה.

השופט הנכבד קובע את נסיבות המקרה כפי שעלו בפניו במהלך הדיון - ובלשונו:

" אין חולק שלא נמסרה מעולם תעודת אחריות במסמכי ההתקשרות שהם למעשה ההזמנה, אין מילה וחצי מילה בנושא אחריות או תקופת אחריות. הנתבעת טוענת כי מקובל לתת אחריות לצבע בריפוד עור לשנה בלבד אולם הטענה הזו לא הוכחה.

 עוד העלתה הנתבעת בשפה רפה את הטענה כי נזק לצבע יכול להיגרם עקב שימוש בחומרי ניקוי לא מתאימים, אולם לא רק שאין שמץ של ראיה שכך היה בענייננו אלא שגם אין מחלוקת שהתובע לא קיבל לידיו מסמך כלשהו ולו הפשוט ביותר המפרט את המותר והאסור בנושא תחזוקה וניקוי של הריהוט שרכש.

 המוכר הוא זה שיודע מהי הרגישות של מה שהוא מוכר והוא זה שצריך להנחות את הלקוח בכל מקרה שבו יש הגבלות על השימוש בחומרי ניקוי או על תחזוקה. אין מחלוקת שהדבר לא נעשה כאן למעט הטענה שהדברים נעשו בע"פ בדיוק כפי שנטען על ידי הנתבעת גם כי תקופת האחריות נמסרה בע"פ. אין כל סיבה ששני אלה לא ימסרו בכתב ולא מדובר במאמץ חריג או בעלות שיש לה משמעות, מצד הנתבעת בעוד שהתועלת לצרכן ברורה לגמרי והוא יכול לקבל החלטה מושכלת הן לגבי כדאיות הרכישה נוכח תקופת האחריות המוצעת והן לגבי אופן השימוש והתחזוקה בעתיד"

 בנסיבות שהובאו לעיל מחליט השופט הנכבד לקבל את התביעה ופוסק:

 " נראה אם כך שיותר סביר לומר שהמוצר שנמכר היה פגום מאשר לומר שלא היה פגום. גם במוצר לא חייב לבוא לידי ביטוי מיידי ולעיתים הוא בא לידי ביטוי רק בחלוף זמן. הנתבעת לא הוכיחה שהתובע ידע כי אחריותה מוגבלת לשנה אחת. אדם המשקיע מעל 10,000 ש"ח במערכת ישיבה מצפה למוצר שלא יופיעו בו ליקויים גם בחלוף שנה וחצי. בנסיבות הללו הכף נוטה לזכות קבלת התביעה לפחות במישור העקרוני כלומר לקבוע שיש חבות מצד הנתבעת".

ורק בכדי להשלים  את התמונה באשר לתוצאת פסה"ד,  נזכיר שסכום התביעה הועמד ע"ס 10,000 ש"ח, הסכום בו נרכשה מערכת הישיבה. באין ספק שהריהוט, גם לשיטתו של התובע, היה תקין במשך למעלה משנה ומוסיף לשמש אותו וכנראה גם יוסיף וישמש אותו, ביהמ"ש הנכבד ראה לנכון לפסוק לתובע, על דרך האומדן, פיצוי בסך 3,500 ש"ח.

אלא שנוכח העובדה שהסכום שנפסק עמד רק על שליש מסכום התביעה לא נעשה צו להוצאות. הסכום שנפסק ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18/11/08 (תאריך הגשת התביעה).

 ב. שאלות צרכניות כבדות משקל.

לכאורה פסה"ד שלעיל הינו עוד פס"ד מעולם הצרכנות, שאינו יוצא דופן אלא בכך שלמדנו כי גם פגם שנתגלה באחור של שנה ויותר לא תגרע זכותו של הצרכן/הלקוח לתבוע בגינו את הספק. בעתיד עדיין תעמוד השאלה אם ספק שהגביל בתעודה את אחריותו לשנה בלבד, יוכל לחסות תחת הגבלה זו.

מדיני הנזיקין אנו למדים, שכאשר המזיק הודיע בשער בת רבים, שהוא אינו אחראי לנזק כזה או אחר שעלול להגרם לבא לחצריו עפ"י הזמנתו ולצרכי עסקו (כגון:"אין הנהלת הבריכה אחראית לכל נזק רכוש או גוף שייגרמו למתרחצים"), אין בכך כדי לגרוע מאחריותו לכל נזק, שנגרם עקב כשלונו לקיים סטנדרטים של זהירות שנועדו למנוע כאלה נזקים, כך מחייב ההגיון להיות גם בתחום חוזי הצרכנות. זאת, לפחות מכוח דרישת תום הלב שבסע' 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973:

"12.   (א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום

                   לב.

            (ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק

                  שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13   

                   ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו

                   בשינויים המחוייבים".

 השאלה אם התובע זכאי לפיצוי, למרות הגבלת זמן בתעודת אחריות שנמסרה לו עם הרכישה של המוצר, בכפוף לשיקולים של משך הזמן העודף שחלף ובהתחשב בטיב המוצר ובטיב הפגם ויתר נסיבות המקרה - נחסכה מביהמ"ש בעניין שהובא לעיל, אך אין ספק שהיא עוד תעלה ותוכרע.

השאלה הצרכנית הגדולה היא, שאם אמנם תבוא השאלה הנ"ל להכרעה בביהמ"ש, הרי שבמגמות השפיטה הרווחות עכשיו, היא תוכרע לגופו של מקרה בלבד ותישא עימה, עם בכלל, פתרון ספציפי למקרה המיוחד. זאת בשל הימנעותם, במקרים רבים, של בתיהמ"ש שלנו מלהעמיד הלכות כלליות, ואמיצות שתהווינה מורי דרך וקובעי הלכה לאזרחים בריבם.

זאת ועוד זאת השופט המלומד בקובעו את נסיבות המקרה, פוסק:

"המוכר הוא זה שיודע מהי הרגישות של מה שהוא מוכר והוא זה שצריך להנחות את הלקוח בכל מקרה".

ג. דברים שנשא בסוגיות צרכנות מודרניות עו"ד דרור שטרום, הממונה על ההגבלים העסקיים (לשעבר)

זה השלב בו אני רוצה להביא בפני  הקורא את עיקרי הרצאתו  המאלפת ביותר מפי  עו"ד דרור שטרום - מנכ"ל המכון הישראלי לתכנון כלכלי ולשעבר הממונה על הגבלים עסקיים, אותה הוא נשא ביום 19.5.09 בבית הפרקליט, תחת הכותרת: "מדיניות הגנת הצרכן למסחר הוגן: על מגמות חדשות והשפעתן בתחומי הרגולציה והאכיפה של הגנת הצרכן"

 הבעיה המרכזית של הצרכן היום, לדעת המרצה, היא בעיית המידע. אם הפר הספק - ועתה עניין בתאגידים ובקונגלומרטים כחוברות ביטוח, בנקים, יצרנים של מכשירי חשמל יקרים - את חובת הגילוי כלפי הלקוח, הרי בהכרח יש בכך הטעייה של הצרכן. הקושי הגדול הוא שקביעה זו לא תמיד היתה והינה נחלתה של הפסיקה בארץ.  בעוד שבארה"ב ההנחה שהסתרת מידה מהלקוח כמוה כהטעייתו, לא רק מקובלת אלא מהווה אבן פינה בגישת בתיהמ"ש לסוגית ההגנה על הצרכן בהתמודדותו עם תאגידי הענק.

ונדגיש שוב: בעיית המידע. אין בידי הצרכן דרך לדעת ולברר על מהותו וטיבו של המוצר - ביטוח, משכנתא ואילו מזרון למיטתו - אותו הוא רוכש, בהיות מידע זה כולו נמצא בידי התאגיד/הספק.

 כיצד יוכל הצרכן להתמודד עם התאגיד, כאשר כל שהוא יודע זה שנגרם לו עוול?

 הפירמות מתעתעות בצרכן. (כמו, לדוגמא, רשתות המזון שמנהליהן מורים על העלאת מחירים בחודשים שלפני החג, באופן שערב החג יוכלו להתמודד עם המתחרות בהכרזות על הנחות גדולות יותר).

לצרכן אין  אפילו את מלוא המידע על ההונאה  וגם אם הוא גילה את התרמית אין בידו שום יכולת מיקוח מול רשתות המזון וכך גם מול הבנק, חברת הבטוח או חברת הסלולר. מכאן הצורך בהגנה עליו - וזו מהות תפיסת הצרכנות החדשה.

יכולתו של הצרכן, איפוא, להתמודד עם איכויות נסתרות מוגבלת מאוד, ובמיוחד בקניות יקרות. הדרת רגליים מבית העסק של הספק (וחברת ביטוח, בנקים ודומיהם בכלל זה) אינה תרופה צרכנית בעלת משמעות ואפקט, או עונש מרתיע, שהרי מזרון, כלי רכב, מכשירי חשמל אינם נרכשים במשך חיי הצרכן פעמים רבות, והפגם במוצר יכול שיתגלה אחרי שחלף זמן רב (אירוע ביטוחי או בדיקת תשלומי קרן וריבית של משכנתא או מזרון לאחר מספר לא רב של שנות שימוש). גם אין זה רציני לדחות את תביעת הצרכן ליתר מידע, בטענה שבעידן המודרני הצרכן מוצף במידע. יכולתו האמיתית ללמוד של טיבו של מוצר ספציפי,(הרכבו של מזרן, חלקים ברכב או אותיות קטנות בתנאי הפוליסה, המשכנתא או רכישת הטלפון הנייד) - הינה אפסית למעשה.

בתי המשפט אינם ערוכים להתמודד עם שאלות צרכניות בסדרי גודל ומורכבויות שכאלה. לא ששופטינו אינם מסוגלים לכך, אלא מפני שלתובע אין את המידע המספיק לבסס את הוכחת העוול שנגרם לו. ובידי השופט היושב בדין אין הכלים לחקור ולהעלות  הוכחות אלה, מה גם שאין זה מתפקידו. נמצא לכן, שבתי המשפט מכריעים בסכסוכי צרכנות קלים יחסית. לצערנו, כבעובדה, בתיהמ"ש מסתפקים בהכרעות למקרה הספציפי שלפניהם ונמנעים מלקבוע הלכות כלליות ומנחות.

 ד. מסקנות והצעות לפתרון

 התובנה שאליה מגיע  עו"ד דוד שטרום היא, שהתחרות החופשית איננה חזות פני הכל ונושאת עימה חוליים רבים ומכאן הצורך בהגנת הצרכן בחוק. מערכת התביעה הציבורית הוקמה בכדי לעשות מה שלא יכול לעשות הצרכן הבודד. לממונה על הצרכנות, לעומת זאת, יכול שיהיה הכח הזה.

בעוד שחוק הצרכנות הקיים איננו קוהרנטי ומבוסס על תפיסה מיושנת של הגנת צרכן, במקום על התפיסה המתקדמת יותר שקיימת, למשל, בקודקס החוק הגרמני (ה- BGB - Bundesgesetzbuch ),

הרואה  בהסתרת המידע מהצרכן הטעייה  ברמה שמערערת את אושיות המשק והכלכלה בכלל, בין היתר בשל המשאבים האדירים שהתאגידים משקיעים בפרסום המוצרים, תוך הצפנת הנתונים שהינם רלבנטיים באמת.

 יש, לדעת המרצה מקום להצעת החוק (חוק ההסדרים 2006) להקמת רשות לסחר הוגן, שתכליתו לפרוץ את גבולות התביעה הספציפית תוך התמודדות  עם השאלות בדבר היקף הראוי בעידן זה להגנה שתינתן לצרכן בכלל ולבני המעמדות המוחלשות בפרט, מה ההצדקה להתערבות שלטונית ולרגולציה בעידן המודרני, מה זו הטעייה ברמה אובייקטיבית של קהל רחב?!

ייתכן שיש מקום להבחנה לפי סוג השוק והיקף המידע. יש מקום להגנת יתר ביחס למוצרים כמו פוליסות ביטוח ושירותים אחרים, שהצרכן לא יודע מה באמת יש בהם עד לאחר שנים, כאשר הוא נזקק להם.

 כך מקווה המרצה שנגיע למצב שלא עוד צדק פרטיקולרי, שבידי ביהמ"ש להעניק, אלא הגנת הצרכן מתוך מבט על הנזקים הכלל משקיים הנגרמים ע"י הפירמות. הספק עסוק יותר בפרסום והטעיית הצרכן או העלמת מידע ממנו מאשר טיוב אמיתי של המוצר שהוא מוכר. וכל עוד חוק הגנת הצרכן לא מושתת על התפיסה של טובת הצרכן מתוך ראיית הנזק הכלכלי שנגרם למשק בכללו - הוא מחטיא את מטרתו.

החוק היה צריך לתת לביהמ"ש ו/או לרשות המתאימה את הכלים, בתביעות סבוכות אלה, לברר תביעות עפ"י טיב המוצר, אופיו ומידת הידע של הצרכן על מהותו, אותו מידע שהתאגיד לא טורח לשתף בו את הציבור ולהיות יותר אגרסיבי בחיפוש ההטעיה.

 את הבסיס המשפטי לכך קבע כב' השופט שמגר בפסה"ד-

ע"א 5320/90 א.צ. ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ נ' רשות ניירות ערך:

ובהתייחסו לצורך לאפשר לביהמ"ש או לרשות ניירות הערך לתת לרוכש את מלוא המידע ביחס למוצר שאותו הוא רוכש אומר השופט:

"... היינו אין המדובר בהתעלמות מהישויות המשפטיות הנפרדות של החברה הציבורית והחברה הפרטית, אלא הבחינה משתרעת רק על יכולתה הנורמטיבית של החברה הציבורית לחשוף את הדו"חות של החברה הפרטית, על-פי יכולתה של החברה הפרטית לעשות כן. בהקשר זה ציין בית המשפט קמא, כי אם לא ייעשה כן במקרה זה, תסוכל תכליתה של הנורמה החקיקתית "המבטאת אינטרס ציבורי בעל חשיבות עליונה לגילוי מצבה הכלכלי והפיננסי של החברה הנערבת". סמכות הרשות  - עיקרון הגילוי הנאות: מקובל לראות את פועלו של הגילוי בשניים: האחד - הספקתו של בסיס מידע נאות למשקיעים, באופן המאפשר קבלת החלטות רציונאליות בנוגע להשקעותיהם; השני - הרתעתם של בעלי הכוח בחברות ציבוריות מתרמית ומהתנהגות מניפולטיבית, תוך אפשרות פיקוח על פעולותיהם".

ובהמשך הדברים קובע כב' השופט שמגר:

" חובת הגילוי תחול על כל מידע שהוא מהותי למשקיע הסביר (ובהקשר שלנו הצרכן/הלקוח). ה"מהותיות" היא אותה חובת הגילוי שמשתרעת על עובדה אשר לו המשקיע הסביר בניירות ערך היה יודע אודותיה, היה בכך כדי לשנות באופן משמעותי את מכלול האינפורמציה שעל בסיסה יקבל החלטות הנוגעות להשקעה בניירות ערך בחברה הנוגעת לעניין. הרשות רשאית, ולעתים אף חייבת, לדרוש גילויו של מידע מהותי כהגדרתו לעיל, כאשר אין מגבלה חוקית או מגבלה שבסבירות המצדיקות מניעת גילויו."

ובמעבר לעניין הרחב של הצרכן שאינן בידו המידע המספיק בכדי להוכיח את העוול שנגרם לו - אומר השופט  הנכבד:

" סוכן בטוח שולח אותנו למוסך שמשלם לו עמלות. כיצד בידנו לגלות איזה אחוז עמלה מקבל הסוכן עבור הפנייה זו (?) סע' 6 לחוק השליחות מדבר על חובת הגילוי בין השולח לשלוח, אך חסרה הסנקציה על הטעייה / הסתרה מצד סוכן הביטוח או בגין העמלות שמקבלים משרדי הפרסום".

מכאן פונה כב' השופט שמגר ומצטט מפסה"ד המנחה אותו כבר הבאתי לידיעת הקורא בהקשר שונה בתת מדור זה במאמר "שימוש לרעה בתביעות צרכנות" - ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' תופיק ראבי, פ''ד נז(4) 673:

 למען הקורא שלא נתקל באותו מאמר נזכיר שבאותו מקרה בשנים 1995-1994 ייצרה המערערת (להלן - תנובה) חלב עמיד דל שומן והוסיפה לו סיליקון למניעת הקצפת החלב, בניגוד לתקן רשמי. לאחר שפורסם העניין פרסמה תנובה מודעות שבהן הוכחשה הוספת הסיליקון. תנובה וכמה מבעלי תפקידים בה הורשעו בפלילים בגין הפרת תקן רשמי והטעיה בפרסומת. בעקבות כך הגיש המשיב 1 (להלן - התובע) בקשה לאישור תובענה ייצוגית בגין אי-ציון מרכיב על אריזת החלב ואי-גילוי פגם או איכות ירודה של החלב בניגוד לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981. התובע תבע, בין היתר, פיצויים בגין עוגמת נפש. בית-המשפט המחוזי אישר את התובענה כייצוגית על-פי חוק הגנת הצרכן בקובעו כי ייתכן פיצוי בתובענה ייצוגית ללא הוכחת נזק, ולצורך בחינת הזכאות יש לנהל את ההליך. עיקר הדיון נסב על ערעורה של תנובה כנגד אישור התובענה הייצוגית.

 ומתוך פס"ד חשוב ומרכזי זה בסוגיית הגנת הצרכן מצטט כב' השופט שמגר כדלקמן:

 " א.       (1)        ההלכה קבעה כי אדם שלא גרמו לו נזק כספי בשל הטעיה איננו תובע ייצוגי מתאים בתביעה לפי חוק הגנת הצרכן. שאלת הזכאות לפיצוי אכן קשורה בהוכחת נזק  (681ג, ה).ב

             (2)        הנזק שהתובע טוען לו הוא נזק לא ממוני: תחושות שליליות ותחושות של גועל. נזק מסוג זה הוא לכאורה נזק בר-פיצוי. הטעיה בדבר תכולת החלב במקרה זה היא לכאורה בגדר פגיעה באוטונומיה של הפרט. זכותם של צרכנים היא לקבוע מה יכניסו לפיהם ולגופם וממה יימנעו. במקרים רבים ישנה פגיעה באוטונומיה של הפרט, אף שאין עמה נזק גוף או סכנה ממשית לנזק גוף. הפגיעה באוטונומיה של הפרט כמצדיקה פיצוי כבר הוכרה בפסיקתו של בית-המשפט העליון (681ז - 682ד).

            (3)        עם זאת אין לקבוע שכל מקרה של סטייה מהוראות תקן או דיווח לא נכון על תכולתו של מזון יצדיקו תביעה. עשויים להיות מקרים לא מעטים שבהם סטייה קלה מהוראות תקן, גם כשהדברים נוגעים למזון, לא יהיה בה כדי להצדיק תביעה אישית, וממילא גם לא תביעה ייצוגית. אין הצדקה לתביעה כאשר הפגיעה היא בגדר de minimis (684ב - ג).ו

            (4)        במקרה דנן לכאורה, התביעה איננה עניין של מה בכך. הפרסום המטעה שפרסמה תנובה לאחר הפרסומים שיש בחלב סיליקון יש בו כדי ללמד לכאורה שתנובה עצמה הבינה שישנה התנגדות רחבה בציבור להוספתו של סיליקון לחלב (684ד - ה).

            (5)        אין לקבוע כי רק נזק ממוני יכול להצדיק תביעה ייצוגית. לתובע נגרם לכאורה נזק לא ממוני שאיננו עניין של מה בכך, ודי בכך כדי להכשיר את תביעתו כתביעה ייצוגית (684ה).

 (2)        לגבי מוצרים רבים, כגון מוצרי מזון, תרופות וכדומה, אין מתנהל שום רישום של הצרכנים, ואין זה גם ממנהגן של הבריות לשמור קבלות לאורך זמן. אם לא תיקבע בתביעות מעין אלה האפשרות לסעד לטובת הציבור או לטובת הקבוצה, תעוקר מתוכן האפשרות להגשת תביעות ייצוגיות בעניינים צרכניים. אם כך ייקבע תהיה אפשרות מעשית להגשת תביעה ייצוגית רק בעניינים שבהם מתנהל רישום של הצרכנים. הפתרון הוא סעד לטובת הציבור, שהוא פתרון ההולם במיוחד תביעות צרכניות (688ה - ז).

            (3)        בחוקים העוסקים בתובענה הייצוגית צופה החוק את האפשרות שלא יהיה ניתן לזהות את הקבוצה או את חלקה, ובמקרה כזה נקבעת אפשרות של פיצוי לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, או לטובת הציבור. אין להסיק מכך שהוראה זו מצויה בחוקים אחרים ואינה מצויה בחוק הגנת הצרכן שבתביעה ייצוגית על-פי חוק הגנת הצרכן, אין אפשרות לפעול בדרך האמורה (686ב)".

 מסקנת המרצה מדברים אלה שיש מקום להקמת רשות עצמאית שתאכוף מניעת ניצול מצוקה והשפעה בלתי הוגנת, ושתוכל לקיים הליך שיפוטי ללא כפיפות לתקנות הראיות בצרוף סמכויות לקיים הליך פלילי ולהטיל קנסות.

 ד. הדיון באותן שאלות מפי כב' נשיא  ביהמ"ש העליון (בדימוס) אהרון ברק

בקבלת הפנים שנערכה ביום 8.3.09 לרגל צאת ספרו של יוסף אדרעי מבוא לתורת המיסים, בהשתתפותו של פרופ' אהרון ברק, התייחס כבוד הנשיא לשעבר של ביהמ"ש העליון, בדברים שנשא באותו מעמד, בין היתר, לשאלה באיזו מידה מוטלות חובות על התאגידים הפרטיים מכח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

 ובהתייחסו לשאלה זו אומר הנשיא ברק - ואין זה בידי ציטוט מילולי:

 ב. ההיבט האחר - הוא הפירמה לא כבעלת זכות, אלא כבעלת חובה. היבט זה מתייחס ליכולתה של הפירמה לפגוע בקניינו, בשמו הטוב ובפרטיותו של אדם. יכולתם של קונגלומרטים לפגוע באזרח אף גדולה בהרבה מזו של המדינה לפגוע בתאגיד. ישנם תאגידים רב-לאומיים, שכוחם כלפי הפרט הוא ככח המדינה אם לא יותר מכך.

בעקרון, חוק יסוד כבוד האדם מתייחס לרשויות השילטון ותאגיד בי"ל איננו רשות שילטונית.

הדרך להטיל אחריות על תאגיד שכזה, היא בהחלת חוקי היסוד במשפט הפרטי.

למשל, אם נדרש בחוק קיום חוזה בתום לב או תחולתה של תקנת הציבור או מבחן סבירות או חובותיהם של דירקטורים בחברה ציבורית - כל אלה יש לפרשם כנגד הזכויות האוביקטיביות שעומדות לפרט מכוח חוקי היסוד. כאילו זולגות זכויות היסוד של הפרט למשפט הפרטי. במסגרת זו ניתן לעשות שימוש בנורמות בסיסיות כלליות, אוביקטיביות, גם כדי להחילן כלפי תאגידי ענק.

 שאלה היא, האם לא קיימת חובה על הרשות המבצעת או המחוקק להגן על האזרח מפני תאגידים בי"ל דורסניים, מכח יסוד חוק כבוד האדם וחירותו? כלומר, האם החוק לא רק מטיל חובה להימנע מפגיעה בזכויות היסוד, אלא גם מטיל חובת עשה חוקתית על המדינה להגן על האזרח?

בעוד שבשיטות משפט מפותחות, בהן קיימות חוקות מבוססות, נוצרת הפלטפורמה לכך במסגרתן של חוקות אלה (כמו, למשל, בגרמניה ובמיוחד בנושאי שמירת איכות הסביבה. אם, לדוגמא, תאגיד ענק מעוניין בבניית מתקן מזהם בסביבת מגוריו של האזרח, כשבידו כל האישורים הנדרשים לשם כך, בתימ"ש חוקתיים הטילו על המדינה את החובה להגן על האזרח מפני מהלך כזה של התאגיד).

בישראל יכול שהדבר יעשה במסגרת המשפט המקובל (ה-common law  הישראלי).

אנו רגילים לכך שכנגד כל חובה עומדת זכות. עם זאת לא יהיה מקום לבוא ולומר שלאזרח ישנן זכויות מקבילות כנגד המדינה. ייתכנו,איפוא, מקרים בהם כנגד ה"חובות" של המדינה, לא תעמודנה "זכויות" מקבילות לאזרח.

באופן זה נוכל לבוא ולקבוע שזכויות היסוד תפעלנה לא רק באופן אנכי בין השילטון לאזרח, אלא גם באופן אופקי בין הפרטים לבין עצמם ובינם לבין תאגידים..

 אני מניח שהשאלות שהתעוררו לעיל  אינן מנת חלקו של המגשר בעבודתו השוטפת, אולם נראה לי שחשוב שכל מגשר יהיה מודע להן ושיהיה לו המבט היותר רחב על סוגיית הצרכנות בבואו לגשר בנושאים אלה וידע לתת את החיזוקים המתאימים לצרכן המגושר אם זה בא לגישור עם תאגיד כגדול ורב כח.